בית הקברות היהודי העתיק בבגדאד, שריד לקהילה יהודית פורחת שהייתה, נושא באדמתו את סיפוריהם של דורות רבים של יהודי עיראק אשר תרמו למרקם החברתי, התרבותי והכלכלי של עיראק במשך מאות בשנים. בית הקברות לא היה רק מקום מנוחת עולמים לנפטרים, אלא סמל לשורשיהם העמוקים של החיים היהודיים בבגדאד, עיר שהתהדרה באחת הקהילות היהודיות התוססות ביותר בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט.
סקירה היסטורית: מירושלים לבבל
הנוכחות היהודית במסופוטמיה ראשיתה באחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות העם היהודי: חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי המלך נבוכדנאצר. בעקבות נפילת העיר, הגלו הבבלים חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית לבבל, אירוע שסימן את תחילתה של הגלות היהודית. בין המגורשים נמנו בני שושלת בית דוד, ובהם יהויכין וצדקיהו, מלכי יהודה האחרונים.
היהודים הגולים, חרף אבלם על אובדן מולדתם, הסתגלו לנסיבות החדשות בבבל. הם הקימו קהילה תוססת, תוך שמירה על המסורות הדתיות ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של המקום. במרוצת הזמן, הפכה בבל למרכז של לימוד ותרבות יהודית, וממנה צמח התלמוד הבבלי, אחת היצירות המשמעותיות ביותר בהגות הדתית היהודית.
בעת שנכבשה מסופוטמיה בידי הצבאות הערביים, החיים היהודיים כבר היו מושרשים עמוק באדמתה. מיקומה האסטרטגי של העיר על גדות נהר החידקל ותפקידה כמרכז מסחר ותרבות משכו אליה סוחרים, מלומדים ואומנים יהודים. בגדאד הפכה לביתה של קהילה יהודית משגשגת, שתרומתה למסחר, לרפואה ולמדע הייתה חלק בלתי נפרד מתור הזהב של העיר.
בית הקברות היהודי: ציון דרך מקודש
במאה ה-19, עם גידולה של האוכלוסייה היהודית בבגדאד, הקימה הקהילה בית קברות ברובע באב אל-שרקי. מתחם זה הפך למרחב מקודש בו קברו משפחות את יקיריהן, ציינו אירועים קהילתיים משמעותיים ושימרו את זכר הדורות שחלפו. המצבות, שעליהן נחרתו כתובות בעברית ובערבית-יהודית, שיקפו את המיזוג בין המסורות העתיקות לתרבות המקומית שאפיין את יהדות עיראק.
בית הקברות שימש גם כעדות לחוסנה של הקהילה לאורך מאות שנים של תהפוכות. חרף תקופות של רדיפות, שמרו יהודי בגדאד על נוכחות משמעותית בעיר, תוך שהם תורמים לשגשוגה התרבותי והכלכלי. בראשית המאה ה-20 היוו היהודים חלק ניכר מאוכלוסיית בגדאד, עם בתי ספר פורחים, בתי כנסת ועסקים משגשגים.
פינוי בית הקברות ותוצאותיו
הריסת בית הקברות היהודי העתיק של בגדאד תחת שלטונו של הנשיא אחמד חסן אל-בכר מהווה פרק קודר במחיקת הנוכחות היהודית התוססת בעיראק. בית הקברות היה למעשה אנדרטה חיה לדורות של חיים יהודיים בבגדאד. בין הקבורים בו היו קורבנות הפרהוד – הפוגרום המחריד של 1941 – וקרוב לוודאי גם חלק מאבות אבותיי. חילולו והקמת תחנת האוטובוסים אל-נהדה (محطة النهضة لنقل المسافرين) במקומו, העומדת שם עד היום, מהווים פצע אישי עמוק עבור אלה מאיתנו המשייכים את מורשתם לקהילת יהודי בגדאד.
הריסת בית הקברות בשנות השבעים נעשתה בהוראת ממשלת הבעת' בתקופת נשיאותו של אל-בכר, כחלק מתוכניות התחדשות עירונית נרחבות שנועדו כביכול למודרניזציה של בגדאד. אל-בכר, שהיה מעורב במרד הפרו-נאצי של רשיד עלי אל-כילאני ב-1941 ושמעשיו תרמו לפרהוד, לא היה זר להחלטות רוויות בסמליות ובזלזול כלפי קהילות מיעוטים. עבורו, הסרת בית הקברות שירתה מטרה שחרגה מעבר לשיקולים מעשיים – זו הייתה פעולת מחיקה מכוונת, המסירה עדות פיזית לעברה הרב-תרבותי של עיראק.
כתוספת למחיקה הסמלית הזו, השכונה בה שכן בית הקברות נקראת כיום אל-כילאני על שמו של אותו מנהיג פרו-נאצי של ההפיכה ב-1941 והמסית הראשי לשנאת היהודים שהגיעה לשיאה בפרהוד. קריאת האזור על שם דמות כזו מדגישה את הנרטיב הרחב יותר של משטר הבעת' – נרטיב שהאדיר דמויות עוינות לקהילה היהודית בעיראק תוך מחיקה שיטתית של תרומתה ונוכחותה. בחירת השם משמשת תזכורת מצמררת למניעים הפוליטיים והאידיאולוגיים שהנחו את הרס המורשת היהודית בעיראק.
קריאה בחצות הליל
הריסת בית הקברות לא הייתה מעשה ונדליזם פתאומי, אלא החלטה מחושבת שהולבשה במעטה של הליך רשמי. על פי עדויות שהועברו בקרב הקהילה היהודית, ששון כדורי, שעמד בראש הקהילה היהודית הקטנה והמתמעטת של בגדאד באותה עת, זומן למשרד הנשיאות באישון לילה. בעומדו מול אחמד חסן אל-בכר בכבודו ובעצמו, נמסרה לכדורי הודעה על החלטת הממשלה להרוס את בית הקברות.
הנשיא, במה שנראה כמחווה של פרקטיות יותר מאשר חמלה, ביקש מכדורי לסייע בהעברת תכולת בית הקברות לאתר חדש מחוץ לעיר, בשכונת אל-חביביה. המשימה הייתה אמורה להסתיים תוך שישה חודשים. כדורי, איש שהיה מסור בכל נימי נפשו לאמונתו ולקהילתו, התחנן בפני הנשיא והסביר כי מעשה שכזה מנוגד להלכה היהודית, וכי שישה חודשים הם פרק זמן קצר מדי להשלמת משימה כה מורכבת. מחאותיו נדחו על הסף. בלית ברירה, נאלץ כדורי לציית להוראות השלטונות.
חרף הנסיבות הבלתי אפשריות, כדורי והחברים הנותרים בקהילה היהודית נטלו על עצמם את המשימה העגומה בכבוד. השרידים הוצאו מקברם, זוהו ככל שניתן, והועברו בזהירות לבית הקברות החדש באל-חביביה. כל קבר, כל גופה, ייצגו חיים שלמים ומורשת שהותירו אחריהם. ואולם, עבור משפחות רבות, ההעברה הייתה ניתוק כואב מאבותיהם ומההיסטוריה של עירם.
מורשת של אובדן
הריסת בית הקברות הייתה יותר מסתם מעשה של התחדשות עירונית – היה זה מחיקה מכוונת של היסטוריה שלא תאמה עוד את הנרטיב הפוליטי של משטר הבעת'. הקברים, רבים מהם לא מסומנים או שזוהו בטעות בהעברה, היו עדות אילמת להיסטוריה העשירה והמורכבת של הקהילה היהודית בבגדאד, שנמשכה אלפי שנים.
עבור הרב ששון כדורי, אירוע זה היה בוודאי טרגדיה אישית עמוקה, שאילצה אותו לפקח על פירוק אתר קדוש שהופקד על שמירתו. פעולותיו, תחת לחץ כבד, הבטיחו כי לפחות חלק משרידי בית הקברות יישמרו. אך ההיסטוריה הרחבה יותר שונתה ללא שוב.
מונומנט למחיקה
אתר בית הקברות המקורי פונה במהירות כדי לפנות מקום לתחנת האוטובוסים אל-נהדה, מרכז תחבורה הומה שהפך מאז לחלק קבוע מנופה של בגדאד. כיום, אין באתר כל רמז לקדושתו הקודמת. נוסעים הממהרים לתפוס את האוטובוס דורכים, מבלי דעת, על אדמה שבה נחו פעם דורות של יהודי בגדאד.
עבור צאצאי הנקברים שם, ואני ביניהם, האובדן הוא אישי עמוקות. המחשבה על אבות אבותיי – אולי קורבנות הפרהוד או טרגדיות אחרות של החיים היהודיים בעיראק – שהוצאו מקברם והועתקו ממקום מנוחתם, ממלאת אותי בצער ובזעם. אף שההעברה בוצעה בזהירות המרבית האפשרית בנסיבות הקיימות, אי אפשר להתעלם מההפרה של עקרונות דתיים וכבוד האדם שהתהליך כרך עמו.
בהרהוריי על סיפור זה, אני רדוף על-ידי תחושת האובדן – לא רק של קברי אבותיי, אלא גם של הזיקה המוחשית לקהילה שחיה בבגדאד מאז ימי גלות בבל. במשך מאות בשנים, היו היהודים חלק בלתי נפרד מן המרקם העירוני, תורמים לתרבותה, למסחרה ולהיסטוריה שלה. הריסת בית הקברות נדמית כמערכה האחרונה בסאגה ארוכה של מחיקה, שראשיתה בפרהוד וסופה ביציאתם ההמונית של יהודי עיראק באמצע המאה העשרים.
אף שבית הקברות איננו קיים עוד, זכרו ממשיך להתקיים בסיפורים שאנו מספרים ובהיסטוריה שאנו משמרים. חובתנו, כצאצאי אלה שחיו ומתו בבגדאד, להבטיח כי פרק זה בתולדות עיראק לא יישכח. זוהי מורשת הראויה להישמר בזיכרון – לא רק על-ידי יהודים, אלא על-ידי כל מי שמוקיר את הגיוון והעושר של העבר.